We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | אנחנו רגילים לזוהר באס.אי. טוונטי סיקס, בלונדון: קלי ברוק וג'ייסון סטטהם גרו מעל רופא השיניים. אבל כאשר העקבים של אנושקה המפל מכים על המלט הסדוק במקום החניה מחוץ לדירה שלי, זה קשה שלא לחשוב על תצלומי הפיקצ'ר פוסט ההם של מלוכה מבקרת משפחות שהופצצו במהלך מלחמת העולם השנייה. המשימה שלה בשטח הצנוע שלי באזור הפרברים היא מכל מקום בנוגע ליותר ממתן סימפתיה. המפל – האישה שהמציאה את מלון הבוטיק לפני שנשא איזה שם קניני שכזה, הגיעה לתת לי מידע שאם לשפוט על פי השמועות במגזינים הפנימיים וכתבות להוטות בפורומים מקוונים של עשה זאת בעצמך, חצי מבעלי הנכסים בעולם המערבי נראים נואשים לו: איך לתת לבית רגיל את המראה והאווירה של סוויטה במלון חמישה כוכבים, של 750 אירו ללילה. להמפל, במקרה הזה, דירה צנועה שנוצרה מנתח של בית חצי ויקטוריאני בן שלוש קומות. "יכולת לעשות זאת", היא אומרת, מציצה על המטבח שלי. “כל אחד יכול היה לעשות זאת. בהחלט אין סיבה למה לא. אבל צריך להיות רצף בין החדרים. רעיון אחד חייב להוביל.” היא מחפשת בעגמומיות מעבר ליציאת החירום. “ואתה חייב לקנות את הבית הסמוך, כמובן.“ זוהי בדיחה, אני חושב. ... זה שווה להשתהות, ובכל זאת, להביא בחשבון את המוזר בדחף הזה. חדר המלון הוא חלל של שכחון. יציק לנו אם הוא יישא כל סימן של דייר קודם, במיוחד שרבים מאיתנו הולכים למלונות על מנת לעשות דברים שלא נעשה בבית. אנחנו מצפים שחדר במלון ינוקה ביסודיות כאילו שגופה זה עתה נגררה מהמיטה. (במקרים מסוימים, זה למעשה קורה) עיצוב הפנים, מגלם את הרעיון המנוגד: הוא מאגר של זכרונות. הסיפור של הדיירים שלו חייב להיות שם בתצלומים מעל האח, בתמונות על הקיר, בספרים על המדפים. אם חדרי מלון היו אנשים, הם היו כרותי אונה חייכניים או סביר להניח, חולי רוח. |